על קנרס וקוציץ, דרמה בסגול
אני אוהבת צמחים עם נוכחות, עם עלים ענקיים, צבע עז ומלא שפיצים, כאלה שמתנשאים מעל האחרים והאחרים מתארגנים סביבם.
אדבר היום על שניים כאלה, עשבוניים רב-שנתיים, נפילים במלוא-הדר המילה, אשר מתעוררים עם בוא החורף ונופלים חלל בחום הגדול של הקיץ.
הראשון הוא הקוציץ (Acantus)
בפריחתו הוא צמח הבולט למרחוק בגינה (קוציץ רך Acantus mollis) כמו גם בבר (קוציץ סורי Acantus syriacus).
עלי השושנת הגדולים (ולא עמוד הפריחה הציורי) שימשו השראה לעיצוב הכותרת הקורינתית בארכיטקטורה היוונית.
- הקוציץ הסורי נפוץ בכל חלקי הארץ פרט למדבר, ובעיקר בבתות עשבוניות, ותפוצתו העולמית היא המזרח התיכון.
- הקוציץ הרך גדול יותר מאחיו הסורי וכמעט שאינו קוצני, נפוץ בבר בדרום-אירופה וצפון-מערב אפריקה, ונפוץ מאד בגינון באירופה ובארה"ב. בגינות אנגליות נזהרים בו בשל תכונתו הפולשנית להתרבות לא רק מזרעים אלא גם מחלקי שורש.
מתוך גבעול תת-קרקעי מעובה עולה בחורף שושנת עלים גדולים וקוצניים בצבע ירוק רענן. הפריחה חלה באביב, על גבי גבעול עבה זקוף, עליו יושבים במבנה פירמידלי פרחים מיוחדים בצורתם המורכבת מ-2 חפים סגולים, 4 עלי גביע סגולים ומעורקים, וכותרת בצבע לבן.
הקוציץ חי נהדר בצל, ובשמש מלאה (ז"א מעל ל-5 שעות חשיפה לקרינה חזקה) יראה דהוי, עליו יהיו קטנים יותר ושמוטים, והפריחה תסתיים מוקדם יותר. הקוציץ חסכן במים ולשורשיו החזקים אין בעיה לחיות בצמוד לשורשי עצים. בתום הפריחה הוא יסיים את מחזור חייו העל-קרקעיים עד לחורף הבא, וזה הזמן להסיר את גבעולי הפריחה והעלים היבשים ואם רוצים לרבות עוד פרטים ממנו - לחתוך פיסות שורש עבות ככל-הניתן ולשתלן בעציצים.
השני הוא הארטישוק
הצמח השני הינו הירק האהוב עלי למאכל מכל הירקות, ואחד מצמחי המאכל היפים והמרשימים ביותר לגידול. זהו הקִנְרֵס (ארטישוק, Cynara cardunculus v. scolymus).
מימדיו העצומים הם יתרון בנוכחותו ארוכת-הטווח בגן הירק כמו-גם בערוגת הנוי.
גם הקנרס מתעורר לחיים בחורף, בציצת עלים ענקית יפיפיה בירוק-אפור, ולאחר מכן בעמודי פריחה שיגיעו לגובה של מטר ויותר. הניצנים –החלק הנאכל – יהיו מוכנים לקטיף באביב המוקדם, ואם לא ייקטפו למאכל, ייפתחו לכדי קרקפות-פרחים בסגול עז. לאחר היבול הראשון של ניצנים גדולים, יצמח יבול משני של ניצנים קטנים יותר.
מרבים אותו ע"י חוטרים (נצרים) המופיעים בצמוד לצמח האם, המסיים את חייו ה"מסחריים" לאחר 5-3 שנים. מפרידים את החוטרים היורשים מצמחים בני שנתיים לפחות, מפותחים ככל האפשר ובעלי שורשים.
ניתן לשתול אותם כל השנה, אך רצוי לעשות זאת בסתיו-חורף כאשר מזג האוויר מתקרר והוא מתעורר מתרדמת הקיץ שלו.
בהיותו צמח ענק בעל שורש מעמיק ומעובה זקוק הקנרס לקרקע עמוקה ופוריה (מתוחחת כהלכה ומועשרת בקומפוסט - כ25ל' ל1מ"ק), ואם אין גשמים רבים יש לתת לו תוספת השקייה בעונת הגידול. בניגוד לקוציץ, זקוק הקנרס לשמש מלאה.
בארץ נפוץ בבר הקנרס הסורי הקוצני יותר ובעל ניצנים קטנים יותר מן הזנים המגודלים למאכל, אך באותו סגול עז צובע את הקיץ. ובאירופה מגדלים בעיקר למאכל אבל גם לנוי את הקרדון (קנרס הגבעול Cynara cardunculus), שהוא זן ענק פי שניים ושלושה מהזנים בהם נאכלים הניצנים (מצעיות הפרח הסגור אם להיות מדוייקים - ואם זה מעניין אתכם - גגלו 'מבנה פרח משפחת המורכבים'). לגבעוליו אותו טעם אופייני של הארטישוק, וחבל מאד שאין להשיג אותו כאן בשווקים.
כתבה וצילמה YoninoY , גננית שתלנית ומעצבת גינות.
