מרגנית השדה
Anagallis arvensis
שם מדעי: Anagallis arvensis. משפחה: רקפתיים. צורה: צמח חד שנתי.
מרגנית השדה הוא צמח (עשב) חד שנתי נפוץ, המגיע עד לגובה של כ- 30 ס"מ. הגבעול שרוע ומצולע בעל ארבע כנפיים. העלים נגדיים, תמימים, לופתים את הגבעול, אורכם כ- 1-2 ס"מ. הפרחים דו-מיניים, נישאים על עוקץ ארוך. קוטר הפרח 10 מ"מ. הכותרת גלגלית, מספר עלי הכותרת 5 צבעם כחול עמוק. בסיס הכותרת אדמדם בהיר, האבקנים מפורדים, הזירים שעירים. הפרי - הלקט נפתח ע"י 'מכסה'.
הפריחה של מרגנית השדה היא בחודשי מרץ עד אפריל. ניסן עד אייר.
תפוצה בארץ: הגולן והגליל, החרמון, עמק הירדן העליון, העמקים, הגלבוע, הכרמל, הרי שומרון, מדבר שומרון, הרי יהודה, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, עין גדי, השרון והשפלה, נגב והרי אילת, ערבה ובקעת הירדן.
איזורי גידול: הצמח נפוץ בבתה ובחורש ברוב אזורי הארץ מהגליל בצפון בחבל הים תיכוני. כמו כן נפוץ הצמח בשטחים מעובדים ובשדות בור.
מרגנית השדה גדל בקרקעות שאינן מלוחות, בעיקר בבתי-גידול טבעיים, אך גם בקרבת האדם.
הוראות זריעה: את הזרעים מומלץ לזרוע בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם תחילת הגשמים הראשונים.
את כמות הזרעים (1 ג') יש לערבב עם כוס וחצי חול בנין במצב לח או לחילופין- אדמה מהמקום בו אתם זורעים, על-מנת לדלל את כמות הזרעים על שטח נרחב. תערובת זו (במשקל 1 ג') מתאימה לשטח בגודל של כ- 7 מ"ר.
יש לגרף את השטח לפני הזריעה ("לפתוח" את האדמה מעט), לשפוך את הזרעים המעורבבים עם החול הלח או האדמה ולתחח מעט לאחר הזריעה לכיסוי עדין.
ניתן ומומלץ להשקות את השטח השקיה ראשונית עדינה לאחר התיחוח לשם כיסוי טוב של הזרעים.
במידה ולא יורדים מספיק גשמים (לפחות פעם בשבוע בעונת החורף) יש להשקות את הצמחים פעמיים בשבוע עד להתבססות הצמח. לאחר ההתבססות אין צורך להשקות יותר אך אם אתם מעוניינים בפריחה ארוכה ובהארכת תקופת הלבלוב מומלץ להמשיך להשקות את הצמח פעמיים בשבוע לכל אורך חייו.
הבטים רפואיים
העלים של המרגנית מכילים רעל בשם ציקלמין (המצוי גם בפקעת של הרקפת). תמצית העלים שימשה איפוא במקומות רבים לדיג שכן הדגים רגישים במיוחד לרעל הזה. כמו כן שימש הצמח הזה להברחת עלוקות מנחירי הבקר.
ברפואה העממית הקדומה נחשבו עלי מרגנית השדה כתרופת פלא להכשת נחשים, עקיצות עקרבים ואפילו נגד כלבת.
הצמח שימש כתרופה למחלות זיהומיות ומגפות קשות (כמו הדבר למשל), ובמיוחד לגרוש שדים ורוחות רעות.
ברפואה הטבעונית של היום משמשים עלי הצמח לטיפול בעקיצות, לריכוך צריבות של סרפד, לטיפול בצהבת ובנפיחויות.
הרעל בעלים זוהה בשנת 1830 על ידי חוקר בשם סלדין, שהגדיר אותו בשם ציקלמין. חוקרים אחרים מצאו בו ספונין וכן גליקוזידים אחדים ותסס (אנזים) אחד היעיל בפרוק בשר נא. לאנזים הזה אין שום השפעה על עמילן. המחקרים המודרניים מלמדים שהציקלמין משפיע בעיקר על רירית הקיבה וגורם בה לדלקות קשות. החומר הזה מומלץ לשימוש בתופעות אפילפטיות שונות, מניה דיפרסיה, והפרעות נוספות של מערכת העצבים.
התמצית המימית של החומר משמשת גם לריפוי כיבים (פצעים) פתוחים בעור אך יש להזהר ולהשתמש במינונים נמוכים בלבד (בתמצית כוהלית). הצמח עצמו והחומרים המופקים ממנו מסוכנים לחתולים ולכן כל מי שמחזיק חתול בבית ישמר ממנו.
נכתב על ידי זרעים מציון
